פסק-דין בתיק תא"מ 19928-11-11

1.      בפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר, שתחילתה בפתיחת תיק הוצל"פ מס' 10-05954-11-2 לשם ביצוע תביעה על סכום קצוב בעילה של אי-פירעון חוב כספי על סך של 5,980 ש"ח.

2.      על פי האמור בכתב התביעה, ביום 5.10.04 ו/או בסמוך לו, רכש הנתבע ציוד ו/או ספרים ו/או מוצרים מהחנות ו/או הספרייה של התובע, בסכום הנ"ל. לדברי התובע, הנתבע נדרש לא פעם להסדיר את חובו, אולם לא עשה כן, אף חרף מכתב ההתראה שנשלח אליו ביום 20.8.11 עובר להגשת התביעה דנן.

3.      ביום 6.11.11 הגיש הנתבע התנגדות לביצוע התביעה. ההתנגדות הוגשה במועד ונתמכה בתצהיר מטעמו. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי ביום 27.3.12, ניתנה על ידי החלטה, לאור הסכמת הצדדים, ליתן לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה.

4.      לטענת הנתבע, תביעת התובע הינה תביעת סרק, שכן מעולם לא היה לו קשר כלשהו, גם לא קשר עסקי, עם התובע ו/או מי מטעמו ומעולם לא רכש ממנו מוצרים כלשהם. לחילופין טוען הנתבע כי, התאריך על גבי תצלום החשבונית שצורף לכתב התביעה, כראיה ליצירת החוב, אינו התאריך בו הופקה החשבונית בפועל, ועולה כי התובע שינה את התאריך המופיע על גביה ליום 5.10.04 על מנת להתגבר על בעיית התיישנות. לדברי הנתבע, לאחר שקיבל את מכתב ההתראה עובר להגשת התביעה, פנה באמצעות בא כוחו בבקשה לקבל את החשבונית המקורית עליה נשען התובע, זאת על מנת שיוכל להשיב עניינית לדרישתו, אולם לא נענה לבקשה זו.  

5.      התקיים בפניי דיון הוכחות ביום 17.6.13 במהלכו נחקרו הצדדים על תצהיריהם, וב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ.

6.      כלל בהליך אזרחי כי, המוציא מחברו עליו הראיה, היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל זה היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

7.      לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות שכן התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו.

8.      על פי כלל הראיה הטובה ביותר, שומה על בעל-דין להציג לפני בית-המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח. ביסוד הכלל עומד החשש המסוים בנוגע למידת הדיוק ומידת האותנטיות הטמונים בראיה משנית לשם הוכחת תוכנו של מסמך (ראה- ע"א 9622/07 עידן הולין נ' קופ"ח כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, מחוז הנגב (פורסם בנבו) ניתן ביום 30.5.10). לצד כלל זה נקבעו חריגים המתירים הבאתה של ראיה משנית בנסיבות מסוימות, למשל, מקום שהמסמך המקורי אבד או הושמד, או שעה שהמסמך המקורי מצוי בידי אדם שלישי בנסיבות שקשה או אי אפשר להוציאו מידיו. זאת ועוד, במרוצת השנים רוככה מגמה זו ונקבע כי כלל זה כפוף לכלל של מהימנות הראיה, כך לימדנו הנשיא שמגר בפרשת שניר ב ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל פ"ד לח(4) 169, 224 (1984) "כלל הראיה הטובה ביותר לא עוד יורנו הלכה ככלל של קבילות אלא ככלל של מהימנות ושל העדפת ראיות על פני ראיות אחרות" (ראה גם- ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 85 (2001), וכן כפי שנאמר ב ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565 (1993) "אפשר להגיש גם ראיה משנית, ובלבד שהונחה דעתו של בית המשפט שהרישום המשני הוא מהימן ומדויק". 

9.      בענייננו, התובע מבסס את תביעתו על חשבונית מס/קבלה שהוצאה על ידו, לכאורה, בסמוך לאחר רכישת המוצרים על ידי הנתבע, אלא שהוא נמנע מהגשת החשבונית המקורית לבית המשפט. כאשר נשאל התובע באשר למחדל באי הגשת החשבונית המקורית, לא הייתה בפיו תשובה עניינית על כך. גם בהמשך כאשר נשאל האם החשבונית המקורית בביתו ויכול היה להביא אותה, השיב בחיוב. אם כן, נראה כי התובע לא טרח להגיש לבית המשפט את החשבונית המקורית ואת הפנקס ממנו הוצאה החשבונית, ולא הוצע על ידו טעם ראוי לכך, ולכן לא מתקיים בענייננו אחד החריגים המאפשר לסטות ממכלל הראיה הטובה ביותר.

10.  זאת ועוד, היות ובמהימנות עסקינן, כפי שעולה מסקירת ההלכה לעיל, מצאתי כי לא די בהצגת העתק החשבונית, נוכח טענתו של הנתבע לתיקון תאריך הפקת החשבונית על ידי התובע. מעיון בהעתק החשבונית שצורף כנספח 1 לכתב התביעה, ניתן לראות כי אכן נעשה שינוי בכתב יד בתאריך הפקת החשבונית, כך שלא ניתן להסתפק בהעתק זה להוכחת התביעה, שמא יש ממש בטענות הנתבע לעניין התיישנות התביעה.

11.  יצוין כי, התובע נחקר בהקשר זה והעיד כי "לא היה משחק בתאריך" אלא שאינני מוצא להאמין לעדותו של התובע בנקודה זו. עדותו של התובע הותירה בי רושם בלתי מהימן, ועולה כי עדותו אינה קוהרנטית לטענות שהועלו על ידו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהגיש מטעמו, שכן במסגרת העדות הציג התובע עובדות חדשות לפיהן רכישת המוצרים נעשתה ביום 22.8.04 ולא ביום 5.10.04. 

12.  לאור האמור, היות ותביעת התובע מבוססת ברובה על העתק החשבונית, שכן התובע לא העיד עדים מטעמו אשר יכולים לשפוך אור על גרסתו ולתמוך בה, מתבקשת המסקנה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו, והעתק החשבונית נותרה בגדר ראיה לכאורה בלבד.

13.  אשר על כן, דין התביעה להידחות. אני מורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 500 כמו כן על התובע לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של  2,000 .

14.  הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: